“מדוע היפהפייה הנרדמת מחפשת בכל הארמון את המחט האחת והיחידה שלא הושמדה?
למה אינאנה, האלה הגדולה, עוזבת שמים וארץ ויורדת למעמקי הגיהנום?
ושלגיה? היא פותחת שוב ושוב את הדלת בפני הצל שלה, המחופשת לאישה זקנה.
לא ייתכן שהנערה לא יודעת מה מצפה לה (שוב ושוב) מאחורי הדלת:
הרי זו אמא מוות בכבודה ובעצמה. והיא מציעה לה תפוח”
הסיפור הוא מפה. מפה מוצפנת, אך לא סודית. מפה ששוב ושוב שורטטה בחול, צוירה על קיר המערה, הומחשה בתנועות ידיים באוויר, נלחשה לתוך האוזן הרכה, הוטבעה כקו גורל אל כף היד, ב"סבתא בישלה דייסה". בישלה, בישלה, בישלה דייסה – והאצבע הגרומה מסתובבת בשקע היד הרכה ומשאירה שם את חותמה – את המפה.
מפה זו מתארת את הדרך לשאול הפנימי ובחזרה, אך יותר מכך היא מסמנת את דרכו של מחזור חיים נפשי מלא: מן החוֹֹֹסר – דרך הדיכאון – אל השלם.
מי מאיתנו שעברו דיכאון מתמודדות ומתמודדים עם שיפוט עצמי שמקשה עלינו לחזור לחיים, אנחנו נוטים להלקות את עצמנו על החולשה, על אוזלת היד, על חוסר התפקוד, תופסים את עצמנו כ"כישלון", וסוחבים עלינו את הנטל הזה במשך שנים.
אבל מה אם לא "בזבזנו" חודשים או אפילו שנים מחיינו על דיכאון אלא למעשה אפשרנו לתהליכי ריפוי לפעול עלינו את פעולתם? מה אם לא נכשלנו בהתמודדות, אלא דווקא הצלחנו להיכנע לאינסטינקט תרפויטי קדום בתוכנו? מה אם כמו מנגנוני ריפוי נוספים – כמו דלקת או חום, שהרפואה המערבית קטלגה עד לא מכבר כסימפטומים של מחלה – גם הדיכאון אינו אלא תרופה?
אני מאמינה שהאגדות והמיתוסים המכוננים של תרבותנו הם קפסולות של ידע על-זמני, שמועבר אלינו מדור לדור – והם נושאים בעבורנו אמיתות אנושיות נצחיות. מתוך הידע הזה, הקדום, מציע הספר אגדות המוות ההפיך – הדיכאון ככוח מרפא התבוננות חדשה על דיכאון: לא כעל אויב שכל מטרתו היא למגר אותנו, אלא כעל חבר, מנגנון תרפויטי קדום שהנפש מפעילה כשהיא ניצבת מול שסע פנימי שהיא לא מצליחה להתגבר עליו בשום דרך אחרת.
הדיכאון, כך מלמדות אותנו האגדות, הוא מצב של השתבללות רגרסיבית שבמעמקיה פועלים על הנפש כוחות ריפוי טבעיים; כוחות שאם נשתמש בהם נכון יובילו אותנו בבטחה, לא רק החוצה, מהמנהרה האפלה שנקלענו אליה, אלא גם להתבוננות מחודשת וחומלת על חיינו.
"טווי את חוט גורלך לסוודר מחמם, הרגישי את האדמה תחת רגלייך, השקי אותה בדמעותייך, לושי ממנה קדרה, פסלי את עצמך. זה לא עובד? ייתכן שתיאלצי להיכנס לדיכאון: תרופה מרה ואפקטיבית שתבעט מתוכך החוצה את כל הכדים שמיאנת לכייר. הנה הם לפנייך מתנוצצים בשמש. מה תעשי בהם עכשיו?"
"אגדות המוות ההפיך"
ראה אור לראשונה בשנת 2009 ועד מהרה הפך לספר חובה במדף הספרים הנשי.
סימונה חנוך שואבת מתוך האגדות והמיתוסים העומדים בבסיס תרבותנו ידע עתיק שהוצפן שם ושרד אלפי שנות שלטון פטריארכלי, ומתוכם היא בוראת עולמות קסומים בהם נשלבים סיפורה האישי, מיתוסים, שירה, פילוסופיה, היסטוריה ופוליטיקה, לכלל תובנות חדשות ומרפאות.
אני סימונה מצליח חנוך, אמא, עיתונאית וסופרת, בוגרת לימודי קולנוע ב"סם שפיגל", לימודי קונסטלציה משפחתית וטבע תרפיה. עורכת ראשית במגזין "אדם עולם", מנחה מעגלי נשים וסדנאות כתיבה "אגדת חייך", עובדת בימים אלה על פודקאסט שמוקדש לאגדות המוות ההפיך.
אגדות המוות ההפיך הגיעו אליי בשנתי, הן העירו אותי מתוך ואל תוך הדיכאון שלי. הן העירו את לבי לאהוב, הן פקחו את עיניי להתבונן, הן העירו את נשמתי להעיז לזרוח, הן העירו את היפיפיה הנמה בתוכי להחזיר לעצמה את המבט, הן העירו את הסבתא בתוכי להחזיר לעצמה את הזאב, הן העירו את השלגיה בתוכי להחזיר לעצמה את האדום והשחור, הן העירו את הגמדים שלי להמשיך לחפור בהר הידע, הן החייו את האינאנה שבתוכי ואת הארשכיגל. הן החזירו לי את עצמי, בכל חלקיי.
אגדות המוות ההפיך לימדו אותי על שרשרת הידע הנשי הקטועה, על אמהות, סבתות, ילדות (ומכאן למדתי קצת גם על אבות, סבים וילדים). הן לימדו אותי את ארון התרופות המטריאכלי ועל חרדתו של האנימוס – החלק הזכרי של הנפש – מפני הגלגל המטריארכלי.
הן לימדו אותי על כוחו המרפא של הדיכאון.
אני שמחה לחלוק את הידע הזה.
מוזמנות לקרוא את הספר ולהפוך לחלק ממדורת השבט שנרקמת סביבו.