אגדות המוות ההפיך

מי מאיתנו שעברו דיכאון מתמודדות ומתמודדים עם שיפוט עצמי שמקשה עלינו לחזור לחיים, אנחנו נוטים להלקות את עצמנו על החולשה, על אוזלת היד, על חוסר התפקוד, תופסים את עצמנו כ"כישלון", וסוחבים עלינו את הנטל הזה במשך שנים.

אבל מה אם לא "בזבזנו" חודשים או אפילו שנים מחיינו על דיכאון אלא למעשה אפשרנו לתהליכי ריפוי לפעול עלינו את פעולתם? מה אם לא נכשלנו בהתמודדות, אלא דווקא הצלחנו להיכנע לאינסטינקט תרפויטי קדום בתוכנו? מה אם כמו מנגנוני ריפוי נוספים – כמו דלקת או חום, שהרפואה המערבית קטלגה עד לא מכבר כסימפטומים של מחלה – גם הדיכאון אינו אלא תרופה?

אני מאמינה שהאגדות והמיתוסים המכוננים של תרבותנו הם קפסולות של ידע על-זמני, שמועבר אלינו מדור לדור – והם נושאים בעבורנו אמיתות אנושיות נצחיות. מתוך הידע הזה, הקדום, מציע הספר אגדות המוות ההפיך – הדיכאון ככוח מרפא התבוננות חדשה על דיכאון: לא כעל אויב שכל מטרתו היא למגר אותנו, אלא כעל חבר, מנגנון תרפויטי קדום שהנפש מפעילה כשהיא ניצבת מול שסע פנימי שהיא לא מצליחה להתגבר עליו בשום דרך אחרת.

הדיכאון, כך מלמדות אותנו האגדות, הוא מצב של השתבללות רגרסיבית שבמעמקיה פועלים על הנפש כוחות ריפוי טבעיים; כוחות שאם נשתמש בהם נכון יובילו אותנו בבטחה, לא רק החוצה, מהמנהרה האפלה שנקלענו אליה, אלא גם להתבוננות מחודשת וחומלת על חיינו.